שיח מקדם ושיח לא מקדם בגיל ההתבגרות

שיח לא מקדם:
*ביקורתיות יתר - בכל גיל ביקורתיות מפריעה ומחבלת במערכות יחסים. בגיל ההתבגרות, היא ממש הרסנית. הילדים בונים את הזהות שלהם בתקופה זו והביקורתיות מכרסמת להם בהערכתם העצמית. במידה וחייבים להעביר ביקורת - נבחר בקפידה מתי להעיר. נדמיין שיש מלאי מסוים של הערות שאפשר להעביר אותן ונוודא שלא ''נבזבז'' את הזדמנויות הביקורתיות שלנו באופן מיותר. נוסף לכך, לכל הערה יש "חיי מדף" מוגבלים. אחרי שהערתי את אותה הערה פעם-פעמיים, מיציתי את התועלת של ההערה.
מכאן והלאה, זה נמצא במודעות של המתבגר ובאחריותו לנתב את הנושא לפי רצונותיו ונטיותיו.

*ציניות - רק מבלבלת אותם והשימוש בה בדרך כלל מהווה דוגמא לא טובה. אנחנו משוכנעים שכשאנחנו מדברים בציניות, אנחנו מדברים איתם ב''גובה העיניים'' כי אנחנו בסך הכל מגיבים לציניות שלהם. המתבגרים שלנו לא חווים את זה כך - במקרה הפחות גרוע, הם לא מבינים את המסר שאנחנו מנסים להעביר. במקרה היותר גרוע, הם נפגעים וזה מכניס את כולנו למעגל תקשורתי שלילי ופוגעני.

*הרמת קול, קללות, השפלות וכד' - זו אלימות. וכשאנחנו אלימים, הם אלימים. נקודה.

*תיוג דיבור ומעשים של המתבגר כ''חוצפה'' - מעיד על התעלמות ממנעד אפשרי של הסברים להתנהגותם כגון: פיתוח עצמאות, הבעת דעה אישית, פיתוח ראייה ביקורתית בריאה, עמידה על עקרונות ועוד. עצם קביעת ההתנהגות/דיבור כ''חוצפה'' שוללת את הזכות של המתבגר להביע התנגדות, גם כשזה לגיטימי ואפילו חיוני לביטחונו ולהתקדמותו. בנוסף, אנחנו מקבעים אותו כילד קטן ולא מסוגל, במקום להעצים אותו כבוגר בעלי דעה עצמאית ויכולת בחירה במעשיו ובדעותיו.
נעבוד עם המתבגרים על גבולות ראויים בשיח עם ההורים - נדבר על ה''איך'' (במקום על ה"מה"): אפשר לבקר אך נלמד איך מביעים ביקורת באופן מועיל ומקדם; אפשר לבקש הגמשה של כללים אך תלוי איך מבקשים - בדיבור תרבותי ולא בהרמת קול; אפשר להציע שינוי תכניות ונהלים ונלמד איך עושים זאת - קובעים זמן מתאים לשבת ולתכנן כראוי וכד'.

*נאומים - אף הם לא מתאימים בכל גיל וקל וחומר, בגיל ההתבגרות. אני אוהבת לנאום ויש לי נאומים באמת מרשימים ומעוררי השראה. אבל רק אני מצליחה לשמוע ולהפנים אותם.
הילדים שלנו פשוט ''מאבדים את זה'' תוך דקות קצרות. מאבדים ריכוז, מאבדים עניין, מתעייפים ולא קולטים את המסר. וזה לא קשור רק להיותם בדור הסמארטפונים - גם אנחנו - כשהיינו בגיל שלהם - לא סבלנו שנאמו לנו.
המסרים שלנו כהורים בכל גיל ובפרט בגיל ההתבגרות ייכנסו תחת הכותרת המופלאה של: ''קצר וקולע''.
והמלצה שלי - בסוף כל שיחה חינוכית עם הילד נשאל אותו: "יש משהו שאתה רוצה להגיד? משהו שאולי פספסתי או הבנתי לא נכון?"
כשילד יודע שגם אנחנו פתוחים לשמוע את דעתו ותפיסתו של המציאות, הוא מרגיש פחות מאויים או נשלט ויותר קל לו לקבל את דעתנו וסמכותנו.

שיח מקדם:
*אהבה - המון אהבה, כל הזמן. חיבוקים, נשיקות, מגע, קרבה. להסתכל להם בעיניים ולדבר איתם. ופשוט לאהוב.

*שיתוף - נשתף אותם בחוויות היום-יום שלנו - ההצלחות, התסכולים, ההתמודדויות, הדינמיקות הבין-אישיות. חשוב לנו שילדינו ישתפו אותנו למען בטחונם ורווחתם. יהיה להם יותר קל וטבעי לשתף אותנו אם אנחנו משתפים אותם.

*התעניינות כנה בעולם שלהם - נתעניין בתחומי העניין שלהם (מוזיקה, אומנות, ספורט, מדע וכו'), נכיר את שמות חבריהם וחברותיהם - מתוך המעגל הקרוב היום-יומי ומתוך מעגלים רחוקים יותר (חברים שהכירו במחנות הקיץ, חברים וירטואלים וכד'). נתאמץ לזכור את השמות והמושגים, נהפוך את האנשים ותחומי העניין שחשובים להם - לחשובים לנו. נשלח להם סרטונים מעניינים (ואיכותיים...) בנושאים שחשובים להם. גם ככה כולנו במסכים! תקשורת שכזו עם ילדנו מעבירה מסר - "אני חושב עליך. גם כשאני במסך שלי, אתה חשוב לי ומעניין אותי." וכמו שהם מקבלים תכני מדיה בלי סוף מכל חבריהם ומכריהם, גם אנחנו ניכנס למעגל השפעת המדיה שלהם.
אחרי שהם מספרים על משהו מהחיים שלהם - נתעניין שוב בסיפור בהמשך, מיוזמתנו. לא על מנת להגיד להם מה לעשות או לקבל מהם מידע לגבי הישגים והצלחות. סתם להתעניין - כי אכפת לנו. אם אנחנו לא בטוחים מה נכון להגיד בשיחה כזו, תמיד אפשר לשאול: "איך הרגשת עם זה?" ולהביע אמפתיה ומסר אותנטי שתמיד נהיה שם בשבילם.
אסייג וארגיע שאנחנו לא אמורים להיות "עבדים" להורות הטובה שלנו. לפעמים נאמר לילדים, "מאד חשוב לי לשמוע על זה, אך אני לא פנוי עכשיו להקדיש לזה תשומת לב." וזה גם בסדר.

*שיח פתוח על כללים - ככל שהילדים גדלים, נאפשר שיח פתוח יותר בנוגע לגבולות וכללים ואף נתחיל להפחיתם/להסירם בהתאם לגיל ול"אקלים התרבותי". נעשה תכנון מראש כהורים ותיאום ציפיות יחד עם המתבגרים לגבי הכללים ולגבי מתי כדאי לעדכן/לשנות/לבטל אותם. נגדיר לעצמנו "גיל יעד" לכל כלל וננהל עם הילדים שיחת תכנון ותיאום לגבי הכלל. יש מקום ל"משא ומתן" על כללים. הילד רוצה משהו עכשיו בגיל 12, אנחנו חושבים שזה מתאים יותר לגיל 16. ייתכן שבגיל 14 יש מקום לפתוח שוב את הנושא לדיון. בשיח כזה יש המון אלמנטים חשובים וביניהם: דחיית סיפוקים, ניהול משא ומתן, הפגנת יכולת "לחשב מסלול מחדש" ועוד.
נשים לב שככל שיש פחות כללים, יותר קל לילד להבין שחובה להקפיד על "כללי הברזל."

*הבעת הערכה והכרת תודה - האם זה מובן מאליו שילד עוזר בבית? שוטף כלים? עוזר עם כביסות? שומר על אחיו הקטנים? משאיר את הסלון מסודר כפי שקיבל אותו? לומד למבחנים? מתנהג בכבוד כלפי מורים וחברים?
האם זה מובן מאליו שאנחנו ההורים דואגים לכל צרכי הילדים - אוכל, בגדים, עזרה בלימודים, הסעות ממקום למקום וכו'?
לא!! שום דבר לא מובן מאליו!
אנחנו צריכים להכיר תודה לילדנו על המאמצים שהם עושים למען הבית, למען המשפחה ואפילו למען עצמם.
והם צריכים להכיר לנו תודה על כל מה שאנחנו עושים למענם.
זה לא חד-צדדי. זה הדדי.

אנחנו מעריכים ומפרגנים המון, כל הזמן, על הדברים הקטנים כמו על הגדולים. ומחנכים את ילדנו להגיד תודה ולהעריך אותנו. חינוך להכרת הטוב אינו נעשה מתוך האשמות וגרימת ייסורי מצפון. חינוך להכרת הטוב נעשה מתוך... הכרת הטוב.

בתמונה: אומנות, חורף תשע"ט