ZOOM IN
השבוע דיברתי ארוכות על נושא מפגשי הזום - בישיבות צוות (בזום כמובן), בשיחות עם תלמידות והוריהן, עם מתאמנים ועם ילדיי האישיים - על הבעיות הטכניות, הפערים בין התלמידים מבחינת תשתיות טכניות בבית, קשיי הריכוז המועצמים יותר מתמיד וכד'.
כמורה וכמאמנת אני מודה שהפלטפורמה מאד מתישה ואני דרוכה מתחילת המפגש ועד סופו שהכל יעבור במקצועיות ובצורה טובה עבור התלמידות/מתאמנים.
אך היום נחשפתי לנקודה אחת מאד מרגשת אצל המורה של בתי בכיתה ב', כשצפיתי בה מלמדת בשיעור זום. ראיתי את אותו המתח על הפנים של המורה, שאני חווה בעצמי במפגשים שאני מנהלת.
אבל לקראת סוף השיעור, כשהמורה פתחה את המיקרופונים לשיח חופשי יותר עם התלמידים, ראיתי איך פתאום פניה - של המורה - זרחו.
ראיתי הבעה פשוטה ותמימה של אהבה גדולה לתלמידים.
למה היא מוכנה לעבור את כל הסיוט של הכנת השיעור, ניהול דרוך של השיעור, התמודדות עם קשייהם (המובנים!) של ההורים והתלמידים לפני ואחרי השיעור והפגיעה התדמיתית שהיא סופגת במדיה וברשתות?
מסיבה אחת פשוטה - אהבה. אהבה לתלמידים. תשוקה גדולה ללמד ולהיות שותפה בהתקדמות שלהם.
ראיתי את פניה הזורחות והרגשתי גם את החיוך על הפנים שלי.
כי אין על התחושה הזו שעושה טוב בכל הגוף והנשמה - אהבה לתלמידים
**קוריוז ששמעתי מבתי תוך כתיבת הדברים: מרצה שלה להפרעות בתקשורת באוניברסיטה לימדה עכשיו בזום עם ביתה הקטנה לידה - והן הדגימו יחד תופעות שפתיות בשידור חי - דבר שכנראה לא היה קורה בימים כתיקונם.
מנפלאות הקורונה.
הערות
