2018 נר שביעי - אפשר להתחיל מהיום בלילה... או ממחר בבוקר...
לפעמים אני מרגישה שלהרבה הורים אין את האומץ לאהוב את הילדים שלהם – פשוט לאהוב.
חשוב לי לדייק – אני לא מכירה הורים שלא אוהבים את ילדיהם. התחושה האינטואיטיבית של אהבה עמוקה לילד קיימת תמיד, לא משנה מה יקרה.
אבל אין להורים את האומץ להמשיך ולהעניק את האהבה הזו באופן גלוי וללא תנאי ברגעי האמת.
הם כל כך עסוקים בתפקידם כ: מחנכים, אחראי משמעת, בג"ץ למריבות הילדים, בעלי חברת הסעות, בנקאים, משמר הגבולות הרוחניים והערכיים, יועצים אקדמיים ומקצועיים ועוד ועוד ועוד!!
ההורים נמצאים במעין סחרחורת בלתי פוסקת של משימתיות, מתן ייעוץ והכוונה (שככל שהילדים גדלים, בהרבה מקרים אינם רצויים ולכן אינם מועילים כל כך), מעורבות יתר (בקיצור, התערבות) ודאגות שאינן מרפות על "מה יהיה בעתיד?!??!!"
והם שוכחים לאהוב.
לחבק, לנשק, להגיד לילדים "כמה יפים הם" (לא משנה מה הוא/היא לובש/ת או לא לובש/ת), כמה יפה הוא העולם (לא משנה מה העולם מסביב רואה כשמסתכלים עלינו ועליהם), וכמה גדולה הזכות להיות ההורים שלהם (לא משנה מה הם כן או לא יבחרו לעשות או להיות).
אני משתוקקת לראות את היום: הורים עם אומץ, ילדים עם בטחון.
בתמונה: ילדים בדשא (באפקט: "איור עפרון"), קיבוץ לביא, מאי 2014
כשילדים
מילים: הרב שלמה קרליבך
כשילדים הולכים לישון יש לומר להם
כמה יפים הם, כמה יפים הם.
כשהם קמים לומר להם:
"יפה הוא העולם, יפה הוא העולם!"
אני משתוקק לראות את היום
שילדים קמים בבוקר
וההורים שלהם לא יכולים להפסיק
לנשק אותם ולחבק אותם!
ולומר להם כמה יפים הם
וכמה גדולה הזכות
להיות ההורים שלהם...
הערות
