אני משתתפת באופן קבוע בשיעורי פילאטיס ב"סטודיו ליבי" בעיר מגוריי.
הפוסט אינו מהווה פרסום או שיווק לסטודיו המצליח, שאינו זקוק לסיוע שלי בעניין


במהלך שיעורי פילאטיס, כשאני מתאמנת ומתאמצת לעשות את התרגילים הלפעמים הזויים שליבי נותנת לנו, אני קולטת שהיא כנראה פשוט יושבת בבית ומתכננת תרגילים לשיעורים, מתוך ''משחק'' עם הגוף שלה - כל פעם מאתרת איזור אחר בגוף שאפשר להעניק לו תשומת לב.
כל איבר מקבל את תשומת הלב הראויה לו ואת הליטוש הנדרש:
זרוע עליונה, פנים ירך, כפות ידיים, שכמות, צוואר, בטן וכו'.
כל פעם ליבי מפתיעה אותי מחדש - איך היא חשבה דווקא על התרגיל הזה? ולמי הפעם היא תצליח להעניק תשומת לב?
הדבר הזה מעורר אצלי, בשלב ראשון, קנאה מסוימת - למה היא מצליחה לעשות משהו שעבורי כל כך מאתגר ואפילו די מוזנח לאורך שנים??
אבל זה מהר מאד מצמיח חשיבה אחרת, מקדמת יותר - אני מגיעה לכאן וכל פעם מחדש, לומדת לתת תשומת לב לגוף שלי.
להתייחס לכל איבר ואיבר בשאלת -
"מה נשמע?"
להתקרב לגוף שלי, על כל זוויותיו, שריריו ושומניו ולהעניק לו אהבה, רכות ותשומת לב.
בפוסט הבא ארחיב את הנושא לתשומת לב לנפש

בתמונה: "מה נשמע?"
שחור לבן מגורען - מאי, 2019