נתינה פשוטה

לפני בערך 20 שנה שמעתי בהשתלמות של מינהל חברה ונוער הרצאה מרתקת על חינוך ילדים לנתינה.

המרצה (שאני ממש לא זוכרת את שמו) חילק את סוגי הנתינה באופן יצירתי ביותר:

1. נתינה מאורגנת מתמשכת (דוג': התנדבות במד''א)

2. נתינה לא מאורגנת מתמשכת (דוג': ביקור שבועי אצל השכנה הקשישה)

3. נתינה מאורגנת חד-פעמית (דוג': השתתפות ביום התרמה לאגודה למלחמה בסרטן)

4. נתינה לא מאורגנת חד-פעמית (דוג': עזרה חד-פעמית לשכנה הקשישה עם השקיות שלה מהמכולת)

ברור שכל ארבעת הסוגים הנ''ל מבורכים, ותמיד טוב שנפעל בכל מיני אופנים של נתינה.

אך המרצה כיוון לכך, שהסוג המובחר ביותר שאליו כדאי לחנך את ילדינו, הוא דווקא הסוג הרביעי - נתינה לא מאורגנת חד-פעמית. או בלשון העם: ''להיות בן אדם."

אני רואה שמישהו צריך עזרה, אני נרתמת באופן נקודתי, כי צריכים אותי, כי טבעי לי לעזור. לשאוף להיות האדם הנכון במקום הנכון, בכל רגע נתון. 

לדבריו, זהו חינוך לדרך ארץ הקודמת לכל - להתארגנויות גרנדיוזיות, לסיסמאות גדולות, לייצוגיות מושלמת עם כותרות זוהרות.

דרך ארץ פשוטה, נתינה פשוטה.

כותבת את הדברים בעקבות מעשה קטן ומרגש של בני בן ה9 מהיום בבוקר.

אבא כבר כמה ימים עובד סביב השעון (בנתינה מאורגנת מתמשכת למען הכלל), הוא ואחותו רבים בלי סוף, ערימות של כלים וכביסות ואמא כבר קורסת מכל העומס. 

נשפכה לי שקית של דגנים במטבח בבוקר, בשעת הלחץ. והוא בפשטות אמר, ''עזבי את זה אמא. אני אנקה.'' לקח מטאטא וניקה ואחותו בת ה7 עזרה לו לאסוף עם היעה.

נתינה פשוטה - במקום הנכון, בזמן הנכון

בתמונה: מטאטא ויעה, זה כל הסיפור

חורף 2020