נובל וקם

השבוע סיימתי תהליכי אימון עם שני צעירים שהספיקו לעבור ולהתגבר על המון אתגרים מורכבים ביותר במהלך חייהם. כחלק מהכוח האדיר שלהם להילחם ולא לוותר לעצמם, התמסרו בעקביות לתהליך לא קצר של 10 מפגשים (כחודשיים וחצי!) ורכשו כלים חדשים להמשך המסע האישי שלהם בטוב, בחמלה עצמית ובאמונה גדולה ביכולתם להיטיב עם עצמם ועם הסביבה שלהם, "לשנות את העולם."

כשהענקתי לכל אחד שתיל במתנה (באווירת ט''ו בשבט, כמובן) דיברנו על מה קורה דווקא כשהשתיל נובל?

האם חווים זאת ככישלון? האם נשאבים להאשמה עצמית על רשלנות בטיפול בשתיל? האם מתדרדרים למחשבות כמו - ''אם אני לא מצליח לתחזק שתיל מסכן, איך אוכל להצליח ב-...???"

והתשובה שהעלינו היתה: כשהשתיל נובל, קונים שתיל חדש.

מתחילים מההתחלה, עם תובנות מהחוויה הקודמת ועם האמונה שהפעם, זה כן יצליח.

וכך ממשיכים, לאורך החיים, קונים עוד ועוד שתילים חדשים, מאמצים שיטות חדשות, כיווני חשיבה שונים ויצירתיים, בוחרים גוון חדש, צורה חדשה.

נהנים מהתהליך, מהדרך אל החזון - לא פחות מההגעה אל היעד.

כמו בצק שמרים - שמתאמצים כל פעם מחדש ללמוד את הטריק עד שזה מצליח.

כמו תרגיל מתמטי עיקש שניגשים אליו כל פעם מזווית אחרת (תרתי משמע!).

כמו עבודה עם ילד או ילדה/תלמיד או תלמידה, שאנו מחפשים בכל פעם מחדש גישה אחרת, עד שנצליח להגיע אל ליבם....

כיף ומרגש לסיים תהליך, לא קל להיפרד, משמח לשלוח אדם יקר לדרכו עם עוד צידה לדרך. 

בתמונה: שתילי פרידה

ט''ו בשבט התש''ף