ממשיכה הלאה

פעם כשהייתי פותרת תרגילים לתלמידות שלי, הייתי שומרת את כל הדפים כי.... 

אולי עוד אצטרך אותם, חבל לזרוק, כל כך קשה לזרוק משהו שהשקעתי בו.

אפילו סתם כי כאב לי לזרוק כל כך הרבה נייר*.

השתלטו עלי ערימות של דפים, כל בני הבית היו מוטרדים, מה עושים עם כל הדפים האלה??

הערימות עברו ממקום למקום, התפזרו על שולחנות, הפציצו מגירות, בצבצו לי מהתיקים כמו לפרופסורית מפוזרת.

עם הזמן, למדתי לזרוק. פשוט לזרוק, לא לחשוב על זה יותר מדי. 

קורעת את הדף לשניים, שמה בפח, ממשיכה הלאה.

אין ספק שהתנועה המקבילה יכולה להתחולל בנפש. צצה בעיה, מוצאים פתרון, ממשיכים הלאה... לא נתקעים בבעיה שהיתה, לא שומרים ואוגרים את הבעיות והדיונים שהיו סביבן. ממשיכים הלאה.

ואם הבעיה תעלה שוב, נפתור אותה שוב. 

מחדש, עם דף חלק.

כי בטוח שהפתרון הפעם, יהיה משוכלל יותר, מדויק יותר, משחרר יותר מהפתרונות הקודמים.

בתמונות: פתרונות מהזמן האחרון - הם כבר בפח

*לכל הרגישים לנושא הסביבתי, אני אתכם בזכות הקורונה התחלתי לעבוד עם לוח דיגיטלי וזה די נחמד, מקווה שאוכל להיעזר בו בהמשך כדי לחסוך בנייר!