תשומת לב לילדים

הילדים שלנו עוברים לפעמים, תקופות של התנהגות שלילית (בבית או במסגרת הגן/ביה''ס) ואנחנו מרגישים חסרי אונים - ניסינו הכל ושום דבר לא מתקדם.

אנחנו מלאי דאגה ואפילו חרדה - לאן זה עוד יתדרדר ומה יהיה עם הילד/ה בהמשך?

אתייחס לשתי תגובות לא מקדמות של הורים במצבים אלה ודרך הפעולה המומלצת יותר בכל מקרה:

1. רגשי אשמה/ייסורי מצפון - ככלל רגשות מסוג זה אינם מקדמים אותנו ובד''כ מביאים להתדרדרות המצב. כשאנחנו פועלים מתוך רגשי אשמה וחרדתיות, התגובות שלנו אינן מאוזנות או מועילות ובהרבה מקרים אנחנו נהיים מושבתים מאכזבה וחרדה ולא פועלים כלל.

במצבים אלה גם ילדנו מתחילים להרגיש ייסורי מצפון מכבידים ומשביתים וגם הם מגיבים באופן לא מאוזן ו/או בחוסר פעולה.

על מנת להימנע כהורים מתגובה (או חוסר תגובה) מתוך אשמה, נעביר לעצמנו מסר ברור ובלתי פוסק - אנחנו לא אשמים במה שקורה לילדים שלנו. 

אלא - יש המון פרמטרים המשפיעים על ילדינו ותפקידנו לקחת אחריות, ללא רגשות אשמה - ללוות, להקשיב, להיפגש עם הגורמים הרלוונטיים, להשיג עזרה מקצועית וכד'.

2. נותנים המון תשומת לב - אבל שלילית.

באופן אבסורדי, הורים מנתבים את רוב האנרגיות ותשומת הלב שלהם להתנהגויות השליליות, הלא רצויות, של ילדיהם.

הילד משאיר חפצים בסלון, כועסים עליו; שוכח לשטוף כלים, מעירים לו; נכשל במבחן, נואמים לו על חשיבות ההשקעה בלימודים; מדבר לא יפה, גוערים בו.

כמה תשומת לב הילדים מקבלים על התנהגות לא חיובית!!

אני ממליצה פשוט להפוך את היחס: במקום המון הערות על התנהגויות שליליות ומעט התייחסות לחיובי - נשקיע את מרבית תשומת הלב שלנו בהתייחסות להתנהגויות רצויות ונמעיט באופן משמעותי את כמות ההערות והגערות.

נחכה לרגע ש''במקרה'' הילדה מדברת בצורה נעימה ונפרגן לה, ''דיברת בצורה מאד מכובדת עכשיו.''

נזכיר לילד להרים את הצלחת (בלי לגעור בו ובלי להפעיל עליו ייסורי מצפון - ראו הערה מס' 1) ומיד נצרף הארה כמו ''זה כל כך עוזר לי כשאתה שותף לסדר בבית.''

כשהילדים שוטפים כלים (בין אם הזכרנו להם ובין אם זכרו לבד) - נגיד להם תודה!! כי זה ממש עוזר וכיף כשכולם שותפים (ושוטפים...).

יש הורים שחושבים שלא צריך להאיר על הטוב, כי זה מובן מאליו שילד צריך לסדר, להתנהג יפה, לדבר בכבוד.

גישתי חד משמעית בעניין זה - שום דבר לא מובן מאליו. זה גם לא מובן מאליו שאני מבשלת, מממנת ומסיעה את הילדים לכל מקום ומדי פעם אני מזכירה להם להודות על כך ולפרגן ''לאמא הכי טובה בעולם''.

תופעה זו רלוונטית גם לאנשי חינוך - כמה פעמים קורה שמורה נכנסת לכיתה בבוקר וכועסת על התלמידים המאחרים? היא נואמת לכיתה על בעיית האיחורים אך לא קולטת שמי שזוכים לשמוע את הנאום הם דווקא הילדים שהגיעו בזמן!!

המאחרים בכלל לא בכיתה עדיין!

גם כאן אני מציעה התנהלות אחרת - נקדיש את רוב תשומת הלב שלנו להתנהגות הרצויה:

נחמיא כל בוקר מחדש לתלמידים שהגיעו בזמן, נבקש מהמאחרים להתעכב בסוף השיעור ונשחרר בזמן את התלמידים שלא איחרו.

נפרגן לתלמיד שאחרי כמה איחורים, הגיע בזמן באמירה אמפתית כמו: ''אני יודעת שזה אתגר בשבילך וגאה בך שהצלחת להתגבר על זה.''

לסיכום, בבית ובכיתה, בעבודה, במכולת, בכביש ובכל מקום אחר - נמקד את תשומת הלב שלנו לחיובי, לרצוי. 

נרגיש טוב יותר ונראה תוצאות טובות יותר.

בתמונה: ''שמה לב'' ניסן, תשע''ט