מספיק זמן

אם רצים מספיק זמן

יש כח להמשיך לרוץ.

בהתחלה זה קשה,

אך ממשיכים ולא מוותרים

ופתאום זה קורה

מכח האינרציה.

אם שוחים מספיק זמן

יש כח להמשיך לשחות

למרחקים ארוכים,

עוד בריכה ועוד בריכה.

אם מכניסים לגוף

אוכל בריא 

מספיק זמן,

זה כבר הופך להרגל

והגוף לומד לרצות ולבקש

רק את מה שעושה לו טוב.

אם מתחבקים 

והחיבוק ארוך מספיק,

מרגישים את החיבוק

עמוק בפנים

והחמצן זורם בחופשיות,

לנשימה ארוכה יותר

של קרבה ושייכות.

ואם שוהים בשיחה 

עם ילד או ילדה

מספיק זמן,

משהו קורה.

בהתחלה זה שטחי, בנאלי

ואפילו מרגיש מיותר

או מוזר

(גם לילד וגם להורה).

ואז שוהים עוד קצת

בלי לחפור,

פשוט ממשיכים

עוד טיפה לדבר

ומשהו קורה.

פתאום יוצאת החוצה

איזו מחשבה עמוקה,

ייחודית רק לילד הזה.

פתאום מגיעה תובנה

שהילדה השיגה

מתוך התנסויות שלה

במעבדת החיים

שבנתה לעצמה.

פתאום נוחת איזה שיתוף

של כאב או קושי,

כשלון או סכנה.

ושוהים שם עוד קצת,

מאמינים ומחבקים,

מעודדים את הילד 

להמשיך לרוץ קדימה;

מציעים לילדה לבדוק עם עצמה

מתי נכון לה לשחות עם הזרם

ומתי יותר נכון לה 

לשחות נגד הזרם -

שהזרם יהפוך עזר כנגדה.

מזכירים להם שזכותם לבחור

מה נכנס לגופם

ועושה להם טוב

ומה לא. פשוט לא.

כי הם ראויים לטוב.

וכששניכם מוכנים,

נותנים חיבוק

והחיבוק מספיק ארוך...

בול.

קחו את הזמן.

הזמן הזה

הוא שלכם.

בתמונה: חיכיתי לזריחה - מספיק זמן

מצדה, קיץ תש''ף