מה היה קורה אם...?

מה היה קורה, אם הילד שלי היה מגיע מבית הספר עם ציון נכשל והייתי שואלת אותו: "איך אתה מרגיש עם זה?" 

מה היה קורה, אם המורה הייתה מתקשרת אלי לגבי הבת שלי והייתי אומרת לה: "אני מאד שמחה שאת משתפת אותי בהתנהגות השלילית של הבת שלי. חשוב לי לעזור לה להשתפר. אשמח לקבל ממך טלפון בהמשך גם על ההתנהגות החיובית שלה." 

מה היה קורה, אם הבת שלי הייתה מספרת לי משהו לא נעים שקרה לה והייתי פשוט מקשיבה? בלי לתת עצות, בלי להיסחף רגשית בעצמי, בלי להעביר ביקורת. מה היה קורה אם הייתי שואלת אותה, על אלו פתרונות היא חושבת בעצמה ובמה הייתה רוצה עזרה ממני? 

מה היה קורה, אם הבן שלי היה מספר לי על ילד שמקלל או מרביץ והייתי אומרת לו: "חשוב שתגן על עצמך מפניו ושתעדכן מבוגר מיד כשזה קורה וגם אותי בסוף היום. ועכשיו, בא נחשוב על הילד הזה בחמלה. למה לדעתך הוא מתנהג כך? אולי קשה לו? אולי הוא עצוב? אולי הוא זקוק לעזרה? מה דעתך שנדבר עם אמא שלו וננסה פעם להזמין אותו לשחק? אולי אם הוא קצת יתקרב אליך בצורה חיובית, זה יעשה לו טוב..." 

מה היה קורה, אם הבת שלי הייתה מרימה עלי קול או מקללת והייתי אומרת לה: "אני רואה שאת נסערת ושאנחנו לא יכולות לדבר במצב כזה. בואי נרגע שתינו וננסה לדבר כשנהיה רגועות." 

ומה היה קורה, אם היא הייתה ממשיכה לצעוק ולדבר בחוצפה והייתי מסבירה לעצמי שעמוק בלב של בתי, ההתנהלות שלה לא עושה לה טוב, אז כדאי שאני אהיה המבוגר האחראי בסיפור הזה ואעשה כל מאמץ שהמצב לא יתלקח? 

מה היה קורה, אם בפעם הבאה שהייתי מרגישה אשמה או שעשיתי טעות מול אחד מילדיי, הייתי אומרת לעצמי: "אני עושה את הטוב ביותר שאני יכולה. אני באמת מתאמצת המון למען ילדיי וגם אם אני לפעמים טועה, זה אנושי - כולם טועים לפעמים." 

מה היה קורה, אם הייתי טופחת לעצמי על השכם ואומרת לעצמי: "אני אמא מצוינת. ויש לי ילדים מדהימים." 

מעניין מה היה קורה...