כשילד מתייאש מהוריו
חרב עליו עולמו.
הוא מסתובב בודד בעולם,
משוריין בחוסר בטחון,
יתום - ואין אחד שמבין ממה.
מתוּכנת לסלוח על כל פשעים,
מסרב להפסיק להאשים,
מנסה בכל דרך אפשרית
להתמלא ונשאר מרוקן עד ש...
כשילד מתייאש מהוריו
חרב עליהם עולמם.
הם מסתובבים בודדים בעולם
עם חיוך נסוך על הפנים,
שאף אחד לא יראה
ואף אחד לא ידע
שהילד שהם התייאשו ממנו,
התייאש מהם.
והם כואבים כאב כבד מנשוא
ומכאיבים לו ומכאיבים לו
עם הערות ועצות,
עם חכמת חיים
ונסיון רב שאין לחלוק עליו.
משכנעים את עצמם,
רק את עצמם,
שאין אפשרויות או דעות נוספות.
שיפוטיות ואכזבה.
אוי, כמה אכזבה
והתנצלות לסביבה על הילד
שלא עומד בסטנדרטים
של החברה
וחישובים בלי סוף של כספים והשקעה
ותשעה ירחי לידה כואבים
ולא מוצאים מרפא לכאבם ולכאבו
עד ש...
מחליטים ההורים אחת ולתמיד
שמעכשיו, מהרגע הזה -
רק אהבה,
קבלה מלאה.
בלי דרישות ועצות,
בלי ציפיות
ובטח בלי אכזבות
או התחשבנות אומללה.
מקבלים החלטה מודעת
להיות אך ורק אוזן קשבת
ולב אוהב,
להיות האחד והיחיד בכל העולם
שמאמין בילד הזה
באמונה תמימה,
ללא שמץ דעה, התערבות או יהירות.
רק לאהוב.
והילד הזה -
היפה, הטוב, המוכשר, המחפש, השבור -
יאסוף את עצמו,
את השברים שהוא מאשים שהוריו שברו,
את טיפות האגו האחרונות שנותרו,
את האחריות הבלעדית שלו על חייו
ויתקרב, בלי שהוא מרגיש.
הוא יבחן את הוריו שוב ושוב, לאט לאט,
עד שירגיש שיכול להפסיק לבחון
(וייתכן שזה יקרה מאד מאד מאוחר).
עד שירגיש שהם כבר לא מתערבים,
שהם מכבדים את המרחב האישי שלו,
שהם לא שופטים אותו ואת בחירותיו,
שהם מאמינים בו באמונה שלמה,
שהם שם בשבילו לחבק אותו
כשהוא נופל
ולהאמין בו שוב
ורק לאהוב.
