כדי להצטיין צריך לדעת מתי להרפות

אני אדם של הצטיינות,

מחנכת למצוינות,

למרות שהשדים הפנימיים שלי

אומרים לי

שאני שואפת בדרך כלל, 

רק לבינוניות,

במקרה הטוב.

עצלנות,

בעיה של סדר וארגון;

קשב וריכוז;

מוטיבציה ירודה

או סתם חוסר אחריות.

אז אני מצוינת?

או שמא אני לא מממשת 

את הפוטנציאל שלי?

מבוזבזת?

ואני חושבת

שצריך להרפות.

כולנו צריכים להרפות.

הצורך תמיד להיות הכי,

להוכיח מי אני

לעצמי,

הוא בדיוק מה שמוביל

למחנק

ולחוסר אונים.

התחנכנו ואנו ממשיכים

לחנך למאיות.

אפשר גם לעיתים,

לחנך לשישים.

שישים זה רוב,

אפילו בכנסת.

שישים זה עובר -

כי לפעמים

מספיק

לעבור.

ואפשר גם לתלות ציון נכשל

על המקרר.

הידעתם -

שיש ציונים,

שאם הם נמוכים,

הם בכלל לא משתקללים

בחישוב הממוצע

לאוניברסיטה???

תבדקו את זה.

אז למה הפכנו

משוגעים?

ומשגעים אחרנו את

הדור הבא...

אפשר לחולל שינוי,

להילחם למען

צדק חינוכי:

כשהילדים שלנו מצטיינים

ומדי פעם מתעייפים,

כי הם 

אנושיים,

אפשר לעודד אותם

פשוט לעבור.

''תעברי,

את לא חייבת

תמיד

להצטיין.

כדי להצטיין צריך לדעת מתי להרפות."

וכשהם מצטיינים

בציור

או במחול;

באיפור;

בתיקונים

של כל מיני דברים;

או ביחסים בין-אישיים

כמו הדרכת ילדים,

התנדבות עם קשישים

או הרעפת אהבה

על אנשים מוגבלים

בגוף או בנפש -

זו מצוינות.

גם אם זה לא בדיוק

החלום שלנו

עבורם.

הם מצוינים בדרך המיוחדת שלהם.

ואנחנו יכולים להרפות מהחלומות

וללמד אותם להרפות

ולחלום

ולשאוף לחלומות

בדרך שלהם.

ותמיד להזכיר להם,

מתוך נסיוננו וחכמת החיים שרכשנו,

שכדי 

להצטיין,

צריך לדעת מתי להרפות.

בתמונה: לבלוב ופריחה, ערב ר''ח ניסן תשע''ט