טוב מאד - לא טוב
לפעמים אני חושבת על הרגע הזה שא-לוהים מפיל תרדמה על האדם ובונה מצלע האדם את האישה.
בהתחלה, כשהאדם נברא, כתוב ''בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם'' - כלומר אחד שהוא שניים, שניים שהם אחד.
ובשלב זה נאמר על הבריאה ''טוב מאד'' אז לכאורה, הכל טוב. אדם אחד שמכיל בתוכו זכר ונקבה, יש בו את כל מה שהוא צריך, שום דבר לא חסר.
אך מעט אחרי זה כתוב ''לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ.''
טוב או לא טוב? אחד או שניים? ביחד או לחוד?
מצד אחד, האדם אומר על האישה שנבראת מצלעו - ''זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי." מצד שני, נלקח ממנו חלק מעצמו והתרחש כאן שינוי כל כך עוצמתי.
אני חושבת שהקונפליקט הזה נמצא בלב לבו של החיים הזוגיים.
יש תחושה של אהבה מתפרצת, קרבה עוצמתית והרגשה שאנחנו מאוחדים ובלתי ניתנים להפרדה.
ואז משהו משתנה, מישהו משתנה (וכאן ממליצה את ההתייחסות מעבר להבדלים מגדריים, אלא בכל פעם מישהו אחר משתנה), כל אחד נהיה מדויק יותר עם עצמו, כשהוא צריך בו-זמנית לחיות עם השני ולתת לו את מקומו.
משהו גדול קורה פה, לפעמים אפילו נופלים לתרדמה מסוימת בעבודה הזוגית שלנו ומגלים שהאדם שנמצא איתנו הוא כבר לו אותו אחד שחשבנו שהוא ממש חלק מאיתנו.
אני מאמינה שדווקא ברגע המורכב הזה - אפשר לזהות את האדם ה''חדש'' הזה שמולנו ולהרגיש - ''זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".
העובדה שבמקום המשותף שלנו, השני הצליח להצמיח את עצמו למשהו חדש, יחד עם היכולת שלנו להכיל את השינוי ולחבק את השינוי ואת האדם בחזרה אל עצמנו - אלו הכוחות שיכולים להחזיר אותנו חזרה מה''לא טוב'' ל''טוב מאד'' המחודש.
בתמונה: שחר חדש
מצדה, קיץ תש''ף
הערות
