ברגע שאבין ששום דבר לא הולך להשתנות אצלו/ה, אז הכל יתחיל להשתנות...

להרבה משברים זוגיים שורש משותף והוא, הרצון של כל אחד מבני הזוג שהאדם השני ישתנה.

''אם הוא רק היה מבין שככה לא מתנהלים בזוגיות אז היה לנו יותר טוב.''

''אם היא הייתה מתנהגת בצורה נורמלית הכל היה נראה אחרת."

וכמאמרו המפורסם של הנרי היגינס במחזמר ''גבירתי הנאווה'':

"Why can't a woman be like me??"

ברור שתופעה זו אינה קשורה בהכרח לדפוסים מגדריים והיא יכולה להיות קיימת בכל מערכת יחסים בין שני אנשים.

במקומות העבודה שלנו, אנחנו מצפים שאחרים (גברים ונשים כאחד) יתנהלו ויחשבו כמונו.

ביחסים שלנו עם הורינו, אנחנו מתוסכלים מכך שהם מקובעים ולא מתאימים את עצמם אלינו והם לא מבינים איך אנחנו מעזים לחשוב או לפעול אחרת, מהדרך שבה הם חינכו אותנו.

והתשובה לכל הדינמיקות התקשורתיות המורכבות האלה היא:

ברגע שנבין ששום דבר לא הולך להשתנות אצל האדם השני, אז הכל יתחיל להשתנות...

יש ברעיון הזה שני מרכיבים מרכזיים:

1. קבלה מלאה שהאדם שנמצא מולי הוא שונה ממני - ושזה לגיטימי!!!

2. קבלה מלאה (ובהמשך הכרת טובה עצומה על כך) שהאדם הזה יישאר כפי שהוא ולא הולך להשתנות אי פעם.

(למעט מקרים פתולוגיים של אלימות, התמכרויות וכד' שבהם בשום אופן לא נקבל את המצב כפי שהוא, אלא נתנתק  מהקשר כמה שיותר מהר ועם הליווי המקצועי המתאים.)

ופתאום נגלה, שכשכל אחד מניח לשני להיות מי שהוא - אז משהו באוויר משתנה ומשתחרר, הקשר נכנס להרמוניה מרגשת ומספקת וקורה דבר מופלא: אף אחד לא משנה כלום, והכל משתנה.

כי עכשיו

לכל אחד יש את המקום שלו,

את הזכות לאמונות ולדעות שלו,

את הכבוד לרצונות שלו...

ויש מקום לאהבה.

ואולי זה בכלל מתחיל מזה שכל אחד מקבל את עצמו כפי שהוא.... ואוהב את עצמו - כמו שהוא

בתמונה - פטריות אחרי הגשם, פארק אדית וולפסון, תל אביב - חורף 2019